רז סקלס מגיש :

תולדות הג'אז , פרק ב': ניו אורלינס-שיקגו

סגנון ניו אורלינס : 1900 - 1920 ( + - )

מכונה גם דיקסילנד (כינוי למדינות הדרום ) ונחשב לסגנון הג'אז הראשון .

עצות קיציות מהווטרינר/ מאת ד"ר דיויד רוזנבלט

כמדי קיץ, גם השנה, לקחתי מעט זמן כדי להזכיר את חלק מנזקי הקיץ האופייניים. כולי תקווה שמאמר זה יצליח להפחית, ולו במעט, את מספר ביקורי החרום במרפאות הטרינריות.

מכת חום והתייבשות

שתי תופעות קטלניות אלה אינן זהות, ולא בהכרח מתרחשות בו זמנית. מכת חום מתרחשת כאשר הכלב או החתול לא מצליחים לשמור על חום גוף נורמלי. כלבים לא מזיעים, והדרך שלהם לצנן את הגוף הוא על ידי הלחתה. זוהי נשימה קצובה עם הלשון משתרבבת.

לפני מספר חדשים שודרה העונה השניה של תכנית הריאליטי "אמא מחליפה".

אורלי לוק (ומשפחתה...), שהשתתפה בעונה הראשונה התבקשה ע"י קשת לכתוב טור שבועי בעקבות העונה החדשה. הטור פורסם באתר האינטרנט של "קשת" (www.keshet-tv.com).

אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב (אגב: תוכלו להבין את הרעיון גם אם לא צפיתם בתכניות...)

**************************

"אני פריקית של הסדרה אבל ממש לא בא לי לראות את הפרק הזה עם הערבייה. לא מתאים לי. זה מכניס אותי לדיכאון" כך גוללה באזני מנהלת משאבי אנוש של חברה גדולה אשר התארחה אצלי בוקר אחד ב"מוזה". היא הגיעה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהגיעה הקבוצה הראשונה, ריח הקטורת כבר נישא באוויר, הנרות דלקו בפינות הלובי ותה הצמחים המפורסם שלנו כבר ניצב במעמד הברזל שלו לצד הכוסות המרוקאיות באדום וזהב. היא נראתה מופתעת בכניסתה, כאילו לא ציפתה ליופי הרב שהלם בה. (תרגעו, התכוונתי ל"מוזה". אני עצמי נראיתי נורא באותו בוקר - גם קמתי לפנות בוקר אחרי בילוי, גם לא מצאתי עגיל תואם לשרשרת וגם יצאתי מהבית עם שמלה שכבר לבשתי פעם באותו השבוע. בקיצור, קטסטרופה!)

הבוקר החלטתי שזהו, אין יותר תירוצים. מזג האוויר נפלא. אין חמסין וגם לא יורד גשם, סוכות חלף ועמו הפסטיבל שהפקתי, אין לי קבוצה ב"מוזה", ואפילו, בשביל להסיר ספק, התחדשו סוף סוף הלימודים וכל שלושת ילדי המתוקים עלו להסעה (בעודי מכורבלת במיטה) ונסעו להם לבית הספר. בקיצור הגענו ל"אחרי החגים"...

רוח נעימה נשבה בחוץ, והעיפה מחטי אורן דוקרניים לחצר שלנו, איפה שפעם צמח לו דשא ירוק. ואני תהיתי היכן הם עלי השלכת הכתומים שלמדנו עליהם בבית הספר. דני הכין לנו כוס קפה מצוין ונסע לעבודה, וכבר אז ידעתי בתוך תוכי שזהו. הגיע הזמן לעשות את זה!
.

"אני לא מאמינה שאת לא מגיעה לטכס! אני לא הייתי מפספסת את זה בחיים!"
"אתם לא נשארים לטכס?, מה קרה? הולכים לשתות קפה??? אבל זה אירוע של פעם בחיים..."
אלה רק חלק מהתגובות שקבלתי מהורים לילדים בכתה של רועי, לאחר שהסתבר לי שמכסת הייסורים שלנו, כהורים לילד בכתה א' עדיין לא הסתיימה.
באותו בוקר השכמנו קום, ליווינו את רועי לתחנת האוטובוס בפעם הראשונה בחייו, כולו חגיגי ומתוק, תיק חדש של ספיידרמן באדום וכחול בוהק מונח על כתפיו, שרשרת שקניתי לו מקליפת אגוז קוקוס עם הסמל האהוב עליו, נעליו הנצחיות מטופפות על האספלט, כמו עוד עשרות נעלי קרוקס קטנות בצבעי הקשת שהתנקזו לאותה תחנה בהמתנה דומעת לאוטובוס הצהוב.
"רצוי לשלוח את הילדים באוטובוס כבר ביום הראשון" נאמר במכתב שקבלנו מכמה הורים מודאגים ומעורים במיוחד. אח"כ נסענו בשיירה ארוכה אחרי האוטובוס, כל הורה עם מכונית נפרדת (צריך בכל זאת להגיע אח"כ לעבודה), מובן שלא הספקנו לשתות עדיין את הקפה של הבוקר, החניה בביה"ס הייתה עמוסה, ופספסתי את הנסיך הפרטי שלי יורד מהאוטובוס. המנהלת, לעומת זאת, קיבלה כל ילד בברכה ברדתו ממדרגות המטוס, סליחה, האוטובוס, כאילו היה עולה חדש שהגיע סוף סוף לארץ הקודש.
אח"כ הצטרפנו, דני ואני לטיפוס האינסופי במדרגות המובילות להיכל\לבית הספר, אוחזים בידו ועוטפים אותו באהבה כנה ואמיתית של אמא ואבא המלווים את ילדם הקט לאחת מתחנות חייו. הוא מלא ביטחון, הנסיך הקטן שלנו, יודע בתוך תוכו שתמיד נהיה שם לצדו. שבשבילנו הוא הכי יפה ומתוק וחכם, הכי מוכשר והכי... שלנו. גם שתי אחיותיו האוהבות הלומדות באותו בית ספר מוסיפות מן הסתם לביטחונו. ואז עלינו איתו לכתה א\1 המלכותית, שם עמדנו שעה ארוכה והקשבנו למורה, ולמנהלת, והכנו כרטיס ברכה, והעברנו את המחברות והקלסרים למגרה הנכונה, ואת הספרים לארון אחר, וסימנו הכל בשם, והזכירו לנו שוב את עניין ארוחת הבוקר המזינה, ולמה בדיוק הם מתכוונים, ונא לא לשכוח להביא מפית מבד. (מתכוונים אלי! אף פעם לא הבנתי את עניין המפית. האם לא יותר הגיוני והיגייני להביא מפית ניר פשוטה שנזרקת לפח עם שאריות הסנדוויץ? למה בסוף יום עבודה אני צריכה לגלות במקרה מפית בד מלאה בעובש, דביקה ממה שהיה כנראה פעם בננה? אם מישהו ציפה ממני לכבס את הדבר הדוחה הזה הוא וודאי יתאכזב. מבחינתי גם לזרוק אותה ישר לפח, תוך עצירת נשימתי, זה מעשה אימהי הירואי .)
השעה הייתה כבר 9:00 בבוקר. נאמר לנו שהלימודים ביום זה יסתיימו בשעה 12:00, עובדה פשוטה שהותירה לי שלוש שעות עבודה בלבד. לא כולל קפה. ואז, לפתע התחוורה לי האמת, שמשום מה לא היה לי מושג על קיומה, שבשעה 10:30 מתקיים טכס לכבוד ילדי כתות א', בפתק שנתחב לנגד עיניי נכתב משפט המחץ, קצר אך ארסי, משפט שניתן לפירוש, ונושא בחובו הסתמכות על מטען כבד של ייסורי מצפון והמלצה\רמז עבה להורה המושלם... "ההורים מוזמנים"
מה לעזאזל הם חשבו לעצמם? למה חייבים להזמין את ההורים לטכס ובכך לטרפד להם את כל היום? הרי ברור שבשלב זה האבות נוסעים לעבודתם והאמהות המסורות ממתינות שעה וחצי לתחילת הטכס, כי הרי ברור שאין להן משהו יותר חשוב לעשות, ואחרי הטכס ימתינו בסבלנות עוד שעה, כי כבר אין טעם לחזור הביתה, אולי מקסימום יקפצו לעיר הקרובה לעשות קניות לפני שיכינו צהריי לזאטוטים. משהו מסובך במיוחד, שניצל וצ'יפס לכבוד היום הראשון בכתה א' ...
החלטתי שאני לא נכנעת לסחיטה. באמת, יש גבול. דני ואני תכננו לחגוג את תחילת שנת הלימודים (סוף סוף) בארוחת בוקר בבית קפה שנפתח באיזור. אני לא מתכוונת לעמוד עם עוד חמישים אמהות דומעות ומרוגשות ולנפנף לילד שלי באולם ספורט דחוס ומלא ילדים רעשניים, ולזהות את הילד שלי ממרחק רק בזכות זה שהוא כזה גבוה ועובר בראש את כל ילדי השכבה. זה מתכון בדוק לכאב ראש, שלא לדבר על כך ששלוש שעות העבודה החסרות יתממשו להן מן הסתם, בשעות אחה"צ הארוכות, בהן אהיה דבוקה לנייד, ובמקום לפטפט עם רועי ולנשנש אותו אאלץ לשלוח מיילים ולסגור עניינים עם לקוחות עצבניים, כאלה שבטח השתתפו בטכס...

החלטתי לנקוט אותה אסטרטגיה סחטנית כשהבטחתי לרועי שאגיע לקחת אותו אחרי שיסתיימו הלימודים ונלך יחד, רק הוא ואני, למסעדה הסקוטית האהובה עליו (כינוי הרווח במשפחתנו לביקור ב"מקדונלד'ס"). במורד המדרגות, דקה לפני שהגענו לחניה, פגשתי חברה שלי, אשה מדהימה, פסיכולוגית במקצועה, שבנה לומד עם רועי בשכבה, כשעניתי לשאלתה הצפויה בהתרסה (כבר הייתי די עצבנית מכל השאלות וממחסור בקפאין) "אנחנו הולכים לחגוג בבית קפה, ולא, לא נספיק להגיע לטכס", היא כווצה את ענייה היפות בתדהמה, והביטה בי (ולא בדני, חלילה) כאילו אני הייצור האימהי הכי מוזר בעולם.
"מה קרה לך? זה יכול לגרום לו נזק בלתי הפיך, את רוצה שמגיל כזה הוא יתחיל טיפול פסיכולוגי???... אני בטוחה שבסופו של דבר תחליטי לבוא"
אז זהו, שלא!
ישבתי עם דני בבית הקפה ("לצערנו המטבח עדיין לא נפתח... ביום ראשון הטבח מגיע מאוחר... נוכל להגיש לכם רק שתייה)
שתינו שני ספלי קפה נפלאים, בנוף מדהים, שוחחנו על הורות ועל ייסורי מצפון (לא שלנו!), ועל כך שבשנים האחרונות נדמה שההתבטלות של ההורים הפכה להיות כל כך פופולרית, והמעורבות של הורים בחיי בית הספר הפכה אובססיבית ממש, ושמחנו כל כך לאשר את מחשבותינו ודעותינו ואמונתנו הדומות על כך שאנחנו, כשני בני אנוש בוגרים, כאבא ואמא, בידנו הכח הסמכות והיכולת האמיתית לחנך את ילדינו ולהפוך אותם לאנשים טובים, סובלניים, פתוחים ואוהבים.

בוקר אחד, עוד לפני שהתעוררתי, כשהייתי בשיא הכרבול, צוללת לתוך הפוך הרך, הקשבתי לדממה שבחוץ, לציוץ הציפורים, לנקישות קלות וקצובות על גג העץ, לגוון האור שחדר מבעד לוילונות השקופים, לריח הלח של האדמה. ידעתי בוודאות. החורף הגיע! התרגשות קלה אחזה בי. אני אוהבת שינויים, אף כאלה שאינם תלויים בי. ובדיוק אז, בעודי עוצמת את עיניי, שניה לפני ששקעתי בתנומה מתוקה, ושתי שניות לפני שהועף עיתון "הארץ" כבד במיוחד על שביל הכניסה והקפיץ אותי ועוד כמה צפרים, בדיוק אז התגבשה במוחי החלטה אמיצה ומיוחדת לתחילתה של עונה, החלטתי בתוך תוכי, ועדיין מבלי לשתף את בני הבית שהיום, לכבוד החורף ולכבוד בני משפחתי המתוקים, ומתוך תחושה של התחדשות ונתינה - אכין מרק דלעת!!!
אחרי שהגעתי להחלטה מסעירה זו, ועדיין לפני ששיתפתי בה משהו ממקורבי, קפצתי ממיטתי (טוב, גם בגלל העיתון) חשתי שתוכן חדש נוצק ליום זה, תוכן חמים ומתקתק. לא רק פגישה עם לקוחה חדשה, ישיבת צוות היגוי ליריד חדש שיזמתי, עיצוב החדר החדש ב"מוזה" וסיכום פסטיבל בית שמש, אלא מרק. ולא סתם מרק. מרק דלעת עם שמנת, ג'ינג'ר ואגוז מוסקט.
את החלטתי זו שמרתי לעצמי, על מנת לא ליצור ציפיות או אכזבות (במקרה ואתקע באיזו ישיבה עד מאוחר בלילה ויסגרו לי את הסופר).
מאז אותו בוקר חלפו כבר כמה שבועות. החורף לא באמת הגיע, ואני באמת נתקעתי מאז בהמון ישיבות, נוספו לי ב"מוזה" המון לקוחות חדשים, והפקתי כמה אירועים מעניינים, אבל אלה רק תירוצים עגומים לכך שרק היום הכנתי סוף סוף את המרק הנכסף.
החדשות הטובות הן שהוא יצא נפלא וכולם ליקקו את האצבעות!
בסופו של אותו יום של תחילת החורף נכנסתי לסופר וקניתי כמה בטטות יפות למראה, אלא שבדיוק אז דני התקשר אלי והציע שאקפוץ לתל אביב. עליתי על הרכבת של 20:45 ונפגשנו ב"עזריאלי". ישבנו ב"הלל" והלכנו לראות סרט. היה מושלם. בילוי חפוז של אמצע שבוע. יומיים אחרי לפתע נזכרתי במרק. השעה הייתה עדיין סבירה להתחיל את הפרוייקט. אולם הבטטות לא נמצאו בשום מקום. תעלומה. לרגע חשבתי שאולי הזיתי את כל העניין. אחרי כמה ימים, כשהוצאתי מהאוטו שלי שלטים חדשים הרחתי ריח דוחה. חששתי שאיזו חיה נכנסה לי לאוטו והתאבדה בגלל הלכלוך והבלאגן, אבל אז גיליתי את הבטטות, שהפכו לעיסה מוזרה ומצחינה. סתמתי את אפי, החזקתי בקצה שקית הניילון במרחק ניכר מגופי והעלמתי את הראיות כמו סוכנת ביון. בקיצור השלכתי את השקית לפח האשפה ולא סיפרתי כלום.
יום (או יומיים) אחרי, באמצע ישיבה משעממת במיוחד, נזכרתי ברעיון המרק שלי, והחלטתי שזו תהיה תבוסתנות מבחינתי לוותר בכזו קלות על המיזם. לאחר הישיבה נסעתי שוב לסופר. אבל היה מאוחר מדי ובחור צנום אמר לי לבוא מחר. הכל כבר במקררים. נסעתי לעוד סופר, מרחק 10 דקות נסיעה, שם היה כבר סגור. השומר בכניסה ריחם עלי ושאל אותי אם זה "משהו דחוף לילדים, לחם, חלב?" התביישתי להגיד לו בשעה כזאת "בטטות", אז אמרתי לו שלא נורא. מחר. כמובן ששיקרתי במצח נחושה.
התלבטתי אם לנסוע לעוד מקום אבל זה נראה לי מוגזם וגם הייתי חייבת קפה, וגם הם כמעט סגרו.
ביומיים הבאים היו לי קבוצות במוזה בבוקר ובערב, כך שלא ממש פגשתי את עצמי. ואז הגיע יום שישי. יום מושלם לבישולים! עובדה. כולם אומרים את זה! (ורק הנשים משום מה עושות עם זה משהו.)
אז אחרי השיטוט בנחלת בנימין, ההתבשמות מהמקום המדהים והיצירתי ביותר בעולם, נתתי קפיצה קטנה לשוק הכרמל האהוב עלי, בדוכן הראשון שראיתי בטטות נעצרתי, קניתי והטמנתי עמוק בתיק הורוד הפרחוני שלי. (הפתעה או לא?)
כשחזרנו הביתה הצהרתי שאני מכינה הערב משהו לאכול. דני שם את Coldplay בפול ווליום ואני שלפתי את הבטטות מהתיק ורציתי לקלף. טוב, לא מצאתי את המקלף, אז ניסיתי בסכין. חלק גדול מהבטטות נזרק לפח בצמוד לקליפה, אבל עדיין היה די והותר למרק. חתכתי לקוביות, הכנסתי לסיר גדול שיש לנו עוד מהימים שנשים קבלו סיר בתור נדוניה, הוספתי קצת מים, ג'ינג'ר טרי גרוס, אגוז מוסקט ומעט אבקת מרק והנחתי על הכירה. הייתי גאה בעצמי כל כך. הנה, אחרי שבועות של תכנון אני סוף סוף מגשימה את החלום. ארוחת ליל שישי שאני הכנתי! אלא ששמחתי הייתה מוקדמת. אחרי חמש דקות פתאום הרחנו ריח של גז. כשבדקנו הסתבר שזה באמת קרה לנו! נתקענו בלי גז, ועוד ביום שישי! בדקנו אם במקרה יש גז במיכל השני. נאדה! זה היה ממש מרגיז! הייתי דקות ספורות מהתהילה והיא חמקה מבין אצבעותיי... הייאוש דבק בי ודמעה חצופה עמדה בקצה העין שלי. דני מיד הבין ללבי ובא לנחם אותי "לא נורא, ניסע לאכול במסעדה".
יום ראשון היה יום עמוס במיוחד. המון סידורים צפופים בבוקר וקבוצה לארוחת ערב חגיגית ב"מוזה". הקציתי ארבע וחצי דקות לכל משימה. הייתי חייבת לעמוד בזמנים! בסוף נותרו לי עוד שבע וחצי דקות בלו"ז. התלבטתי אם לעצור ב"ארומה" לקפה. אם יש שם תור זה עלול לדפוק לי את שאר התכניות. בסוף החלטתי להקדיש אותן לבית, ואם יישאר זמן ולא יהיה תור אז אקח קפה לדרך. קפצתי לחנות הגז. למצוא חנייה לקח לי שתי דקות, למזלי הרב לא היו אנשים בחנות. כנראה אנשים הפסיקו לבשל. בעל העסק חייך אלי בידידות. הוא פוגש אותי פעם בשנה וחצי בממוצע, היחיד שמכיר מקרוב את הרגלי הבישול שלנו, ולא דרך הטלוויזיה. הזמנתי שני בלוני גז. "למתי את צריכה" הוא שאל ואני נזכרתי בעצב בבטאטות האומללות השקועות במים עד צוואר, שבטח בקרוב יצמיחו עלים בתוך הסיר (כמו שקורה לנו תמיד עם תפוחי אדמה ובצלים שנקנו ברגע של אופטימיות)
"כמה שיותר מהר" אמרתי בתחינה. "טוב, אגיע ביום רביעי", והוסיף בחיוך ערמומי "את בטח לא מתכוונת לבשל עד אז".
הוא צדק. לקח עוד שבוע עד שבאמת הכנתי את המרק. ואת הסוף אתם כבר יודעים.

אם אמא שלי הייתה יודעת שאני רצה בחולצה נטולת שרוולים דקיקה ביום חורף סגריר ואפרורי אני לא יודעת מה היא הייתה עושה...
נראה לי שקודם כל היא הייתה יורה בי את אחד ממבטיה החודרים והמקפיאים, כאילו הייתי ילדה קטנה, ואני, בדיוק כפי שעשיתי בילדותי הייתי הופכת לשנייה לנציב מלח קטן ופוסקת ממעשי הקונדס שלי מיד.
אח"כ היא הייתה מתנפלת עלי,עוטפת אותי בשמיכת פליז עבה ומשפשפת את גופי באהבה ובערק תוניסאי עסלי (האוזו היווני וכל אניס מסוג אחר לא שווה גרוש לעניינים כאלה), ואחר כך היא הייתה נוזפת בי שלא יוצאים בקור כזה עם גופיה, ושזה מתכון בדוק לדלקת ריאות, ואיזו דוגמא אני נותנת לילדים שלי (הם בכלל בבית ספר ולא יודעים מזה כלום, אם לא תגלי...) .
למזלי הרב, אני מהרהרת תוך כדי ריצה, הסיכוי שאפגוש את ההורים שלי בבוקר חורפי מפזזים בין עצי האורן והחרוב בתוככי פארק בריטניה שואף לאפס.
כשהיינו ילדים, ביום בו ירד הגשם הראשון נעלמו כל בגדי הקיץ שלנו. כולל הכל. כאילו האדמה, שספגה לתוכה בשקיקה את הגשם הראשון בלעה בתור קינוח את כל בגדי הקיץ הנחמדים שלי ושל חמשת אחיי ואחיותיי. גם אם יומיים אחרי יצאה השמש בשיא חוצפתה. נאדה! היינו כבר תקועים עמוק בתוך בגדי החורף שלנו, מתים מחום, מזיעים ומקללים בלב את מי שהמציא את הדבר הזה: גופיה חורפית.
זה אחד ה"חוקים" בילדותי שכנראה הפריע לי ביותר. החובה ללבוש גופיה מתחת לכל בגד. קודם כל כי אותו אני זוכרת. ושנית כיוון שהייתי ילדה- בן וכל היום שחקתי כדורגל, כדורסל מחניים והתאמנתי בקפיצות ובגלגלונים. ותאמינו לי שהיה לי חם!
הילדים שלי לא לובשים גופיות (מתחת לבגדים) בחורף, ובטח לא בקיץ. גל מסתובבת בשיא הקור בחולצה קצרה וסנדלים. אני לא מעירה לה. היא בטח לא עושה "דווקא" לאף אחד כי היא לא יודעת דבר על קונספירציית הגופיות. רק כשאנחנו קופצים לביקור אצל סבתא אני מצווה עליה ללבוש משהו, ליתר בטחון, ועל מנת שאמא שלי לא תנעץ בי את אותו מבט שהיא מעולם לא הפעילה, משום מה, על הנכדים שלה...

ה"חוק" השני שזכור לי מילדותי הוא האיסור המוחלט לצאת מן הבית אחרי מקלחת עם שיער רטוב. הוריי המקסימים האמינו באמת ובתמים (והם שיכנעו לפחות שניים מאחיי באמיתות העניין) שמי שיוצא אחרי חפיפה סופו להצטנן קשות. ואיימו אפילו במיגרנה. יום אחד, בדיוק אחרי מקלחת,באחד מהתקפי המרדנות שלי, גילית לגמרי במקרה שאין כייף גדול יותר מלייבש את שיערך הרטוב (ובאותה הזדמנות את דמעות הכעס והנזלת) ברוח הטבעית, הנושבת, מה לעשות, בחוץ!!! המתנתי לצינון בסבלנות ובקבלת הדין יום, יומיים כשהוא לא הגיע המשכתי לבדוק את העניין באופן שיטתי, על מנת לבססו מדעית ביום מן הימים. ייבשתי את שערי ברוח מדברית וברוח שבאה מן הים, בהרי ההימליה ובמרומי הר החרמון, בחפיפה עם מרכך ובלי, בשיער ארוך וקצר וזה פשוט לא עבד. הצינון לא בא. בסופו של דבר לא נהייתי מדענית דגולה , אבל עד היום חסכתי לעצמי אלפי, אם לא עשרות אלפי שקלים, בפן טבעי באדיבות הרוח.

ריח רע עלה באפי. נבהלתי. מה, שוב קנינו בצלים לפני חודש ושכחנו מהם? הפעם אני זורקת אותם ביחד עם הסלסלה. אני לא מנקה את הטינופת הזו שוב!!!.
הכנתי לעצמי קפה, בתקווה שיעזור לי להתמודד עם המשבר על הבוקר. ואז נפל האסימון. האוגרים עוד פה. הירושה שהותירה לי אלזה. עד היום אין לי מושג מה ההיגיון שתמך בהכנסת חיות לבית שלנו. אבל ברגע זה של צחנה לא היה שום טעם להבין את ההיגיון. היה רק ריח. והרבה.
ישבתי לי עם העיתון והקפה, מול הנוף שמצליח להדהים אותי כל בוקר מחדש, וניסיתי להתעלם מריח האוגרים. פתחתי את כל החלונות. זה לא ממש עזר. ניסיתי להתעלם מעצם קיומם (בלי להעליב). כלום לא עזר. הריח הכבד כאילו נתקע בחלל החדר והפך לחלק מההוויה שלו. הדלקתי קטורת בריח סנדלווד ושמתי דיסק של מוסיקת עולם. זה התחיל לעזור. אבל אז אחד האוגרים החליט להתחיל באימון הבוקר שלו שכלל כמאה סיבובים רצופים בריצה מטורפת בקרוסלה שלו. התחלתי להתעצבן. כזה מרץ על הבוקר. תן רגע להתעורר. החבר שלו הביט בו בהערצה, מחכה לתורו. הם עשו בינהם תורנויות על הקרוסלה על חשבון העצבים שלי. סבלנותי החלה לפקוע. ישבתי לי על סף דמעות. טוב, מה עכשיו, שאתחיל לצרוח על שני יצורים אומללים שתקועים איתי באותו בית? באמת ובתמים ריחמתי עליהם. כל היום לועסים חסה בלי רוטב, רצים ומנסים לכרסם את הכלוב המסריח שתקוע לי באמצע הסלון . ריחמתי גם על עצמי. מה אני צריכה את הדבר הזה, לעזאזל? הילדים מזמן כבר איבדו עניין וכל הסיפור הפך לטרחה מיותרת הגוזלת מאיתנו זמן יקר, רחמים וייסורי מצפון. החלפנו להם כל יום את העיתונים, והקפדנו לגוון: יום אחד הם קיבלו את הדה מרקר, יום אחר כך מדורי רכילות, יום אחר הכנסנו את "גלריה". ביום של "גלובס" המצב החמיר. הם לא נראו טוב. מצברוח מלנכולי. כרסמו את הכלוב כאילו הם עומדים לבצע בשידור חי את הבריחה מאלקטרז.
התקשרתי בייאוש לחבר שלנו דיוויד : "הי, חמוד מה העניינים?, תגיד, בתור רופא וטרינר ואוהב חיות מה דעתך שאני אשחרר לחופשי את האוגרים שבכלוב. ישר לתוך פארק בריטניה. לא נראה לך שזה יגרום להם (ולי) אושר?,
"אורלי, אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל מהרגע שתשחררי את האוגרים, תספרי 10 שניות והם אינם. יטרפו אותם מייד"
אני לא מרפה: "אין לך מושג על איזה אוגרים אתה מדבר. הם בכושר לא נורמלי. כל היום רצים על המתקן המפגר שלהם. הם בטוח מצליחים להתחמק מחתולים.."
נימת קולו של דיוויד הבהירה לי סופית שכדאי לוותר על מבצע ההצלה.

לאחר כשבוע נפרדתי בצער מהאוגר היחיד ששרד ומסרתי אותו לגן של רועי לצהלת הילדים . השני התחפר לו בנסורת ונפח את נשמתו ללא סיבה נראית לעין, לאחר שחיסל כמויות של חסה שטופה ללא חשש תולעים ובהכשר הבד"ץ, ושתה מים מינרלים. מותו ציער אותי מאוד (והפעם אני לא צינית). רק אירוע סוריאליסטי יכול היה להפגיש ביני לבין אוגר בבית אחד. ועוד בבית שלי! מעולם לא רציתי לשאת באחריות על ייצור חי נוסף מלבד ילדיי האהובים. מי צריך את האחריות הזאת? עד היום אני סבורה שהאקט בהכנסת חיה לבית היא סוג של אחריות שהרבה אנשים לוקחים בקלות רבה מדי, ולצערי אני נוכחת לדעת שרוב האנשים אינם מסוגלים לעמוד באחריות זו בכבוד. בכל אופן לא בכבוד הראוי לבעלי החיים שברשותם.

לכבוד חג שבועות הקרב ובא, קצת הסברים על החג ומנהגיו  מפרי עטו של הרב אביתר וכל אסופת מתכונים לחג תודות לנעמי סמפסון, אז תקראו, תבשלו ותהנו....

חג שמח לכולם....... טלי

*********

חג שבועות

חג שבועות הוא החג היחיד שאין לו תאריך משלו, הוא נסחב כנגררת לחג הפסח. נקודת ציון הזמן היחידה המופיעה במקורות לחג השבועות היא - 50 יום מהיום הראשון של חול המועד פסח (בלשון הפסוק "ממחרת השבת").